שנים לפני שהקים את קליניקת רוט בתל אביב, הביא רענן רוט איתו ידע שלא היה מקובל בעולם השיקום: שנים של אימון בקרטה, שם לומדים בדיוק מה צריך לקרות בגוף כדי להפיל מישהו — ובאותה מידה, איך לא ליפול. מתוך הידע הזה, ובשילוב יכולת תצפית וניתוח חריגה שליוותה אותו מאז ומתמיד — לראות דברים שאחרים לא רואים — הוא איפיין את הקשיים הספציפיים של אנשים עם בעיות שיווי משקל ולימד אותם כיצד ליפול נכון, בלי להיפגע. וזה עבד שוב ושוב

בשנת 1995 פנתה אליו באופן פרטי משפחה של אדם שסבל מחוסר יציבות קשה בישיבה ובהליכה, בעקבות שבץ מוחי. שיטת ההפלה הבטוחה שעבדה עד אז לא הצליחה אצלו. רענן לא ויתר. בבדיקתו את האדם, הוא זיהה תגובה זעירה בעיניו — פרט קטן שרוב האנשים היו מפספסים. חדות ההבחנה הזו הובילה אותו לתהות: במה בדיוק מדובר, והאם ניתן להשתמש בכך בפועל? לאחר שהניח את ידו על המקום לבדיקה וזיהה שוב את התגובה, הוא ניסה לסמן את הנקודה הזעירה בשדה הראייה ההיקפי באמצעות מדבקה קטנה. התוצאה הייתה מיידית ובלתי צפויה: האדם חדל מליפול

אבל התובנה שהתגלתה כאן הייתה רחבה בהרבה מבעיית שיווי משקל אחת. רענן הבין: הנחת נקודת גירוי באזור מערכת הראייה ההיקפית יכולה לחולל שינוי תפקודי — לא במקרה הזה בלבד, ולא בתחום אחד בלבד. זו לא הייתה תיאוריה שהוכחה מראש. זו הייתה תצפית שרענן סירב להניח בצד, והוא בחר להקדיש את עשרות השנים הבאות לבדיקה שיטתית — אדם אחרי אדם, אזור אחרי אזור בשדה הראייה ההיקפי — כדי להבין את גבולות העיקרון ואת עומקו.

כשהצטרף מאוחר יותר כאחד המייסדים לחברת סטארט-אפ שחיפשה מוצר קונקרטי להוביל איתו, נבחר תחום שיווי המשקל והסחרחורת כפוקוס המחקר הפורמלי הראשון — לא כי שם התגלה העיקרון, אלא כי זה היה הצורך העסקי של אותה תקופה. שם, במחקר מבוקר בבית החולים מאיר בניהולו של פרופ' קרלוס גורדון, ולאחר אישור ועדת הלסינקי, הוכחה השיטה מדעית לראשונה ופורסמה בכתב עת בין-לאומי

רענן אינו מגיע מהאקדמיה — הדרך שלו לתגלית עברה דרך שעות עבודה רבות בעבודה ישירה עם אנשים, לא דרך מעבדת מחקר. אולי בדיוק בגלל זה, כשהגיע הרגע לבחון את השיטה במבחן מדעי מוסדר, הוא בחר בסטנדרט המחמיר ביותר — לא מחובה, אלא מבחירה להוכיח, לא רק לטעון

כיום, אחרי למעלה משלושה עשורים של עבודה קלינית רצופה, מיפה רענן למעלה מ-50 אזורים נפרדים בשדה הראייה ההיקפי — כל אחד עם השפעה ייחודית משלו. מהמדבקה האחת שהניח על אדם אחד ב-1995, ועד למפה שלמה שבנה בעצמו לאורך עשורים, השיטה נותרה ומתפתחת כל הזמן במקום אחד: בידיו של האדם שגילה אותה